|
|
עמוד:10
שהיא אסתטית בלבד . " בעולם ההגות היהודית הראה יהודה הלוי ב"ספר הכוזרי" שהתנ"ך מוציא את עצמו מתחום השירה על ידי שהוא מעמיד את הקטגוריה של המשמעות מעל התואם והיופי של החרוז . כיצד ייתכן ששתי הגישות כאחת צודקות ? ספר זה בא לטעון שאמנם כך הדבר . התנ"ך הוא ספרות , ואפילו ספרות נשגבה , ובד בבד הריהו גם אנטי ספרות . ולא מפני שהוא גס ומחוספס , כפי שהיה אוגוסטינוס סבור בימים הראשונים לאחר שהתנצר , אלא מפני שסופריו , שהיו מסוגלים לכל עושרו של האפוס , לכל תחכומן של הרומנסה והליריקה שנודעו בימיהם , הסופרים הללו גם הבינו שעניין להם ביצירה שמטילה ספק בכל האפקטים שהם "ספרותיים" בלבד , והיא מסלקת את האפקטים האלה ומגנה אותם . ביקורתו הארכיטיפית של נורתרופ פריי כבר הוזכרה . זו שימשה בסיס לראות בתנ"ך חלק לא נפרד מן הספרות בכלל . המיתוס או הארכיטיפ הם הצד המשותף , כך נאמר , לתנ"ך ולצורות ספרותיות אחרות ל "מאחר שהארכיטיפים אינם משתייכים לתנ"ך בלבד , אלא הם אבני היסוד של הספרות עצמה בכלל , הארכיטיפים של הספרות המקראית מאפשרים לנו לראות את הקשרים הקושרים אותה לספרות אחרת . " ... אבל הסימטריה המופלאה הזאת של העולם הארכיטיפי כפי שהיא מצטיירת מדברי הנביאים ומחברי המזמורים , הסימטריה הזאת עלולה להוליכנו שולל . החזון המיתולוגי הגדול אמנם מצוי כאן , אבל הוא מכיל בתוכו את האנטיתזה שלו עצמו , כפי שאפשר לראות , לדוגמה , בחזון השאול שבישעיהו יד . בפרק הזה הנביא לועג למלך בבל ומדמה אותו להילל , בנו של שחר , הלא הוא אל השחר במיתולוגיה הכנענית , שבעל משליכו ארצה ! איך נפלת משמים הילל ןן שדור נגדעת לארץ ח 1 ל # על ג 1 ים : ( יש' יד , ( 12 י לא הדים בלבד למקורות מיתולוגיים יש כאן : הדברים הללו עצמם שימשו מקור השראה לתמונה המיתית אפית ביצירתו של מילטון , שבה לוציפר פונה אל בעל זבוב , המלאך שנפל.- האם אתה הוא ? איך נפלת כה ? איכה $ נתה ךמותך ? אתה , אשר במחוזי א 1 ר וגיל , עוטה הוד על נעלית גם מרבבות כרובים עטורי זיו . " ) גךהעדן האבוד" ( 86-82 , 1 פרק יד בישעיהו הוא דוגמה של אוסמוזה ספרותית , של זרימה חופשית של מוטיבים מיתולוגיים אל התנ"ך , וממנו אל כתבים אחרים . אבל אם נעמיק לעיין בפרק הזה , ובייחוד בפסוקים הסמוכים לפסוק 12 לפניו ואחריו , נוכל לומר
|
|