|
|
עמוד:8
בשיטתו מונח על אחדות התוכן והצורה : 'כל רעיון שנטבע בדפוס הלשון אי אפשר לו אלא בדפוסו זה , בתיבות אלה , בצירוף לשוני זה , במקצב זה , בצלצול זה ובעולם אסוציאטיבי זה — בזה ולא באחר . כל אלה יחד הם ממהותה של היצירה , לא לוויית חן לה , לא מדים אשר הלביש בהם היוצר את רעיונותיו ואשר יוכל להפשיטם בלי שתשתנה היצירה כולה בעיקרה , במהותה . אץ להשוות את היחס בין הרעיון לבין ניסוחו ליחס הגוף ללבוש או ליחס היין לכלי . כי את הלבוש תוכל להחליף והגוף אמנם ייראה אחר , אף יהיה אותו גוף ; הגוף לא ישתנה על ידי כך . את היין תוכל להריק מכלי אל כלי , וטעמו יעמוד בו וריחו לא יימר ממנו . אולם השיר , אם החלפת אותו בניסוח לשוני אחר , בפראפראזה — את נשמתו נטלת , משהו אחר עשית במקומו' . ההכרה באחדות התוכן והצורה ולימוד משמעותה של היצירה וכוונתה מתוך עצמה מחייבים 'קריאה צמודה' — ( reading close ) תשומת לב לכל פרט ופרט ולמקומו ביצירה השלמה . א"ל שטראוס קבע , כי 'אין לה ליצירה הספרותית קיום מלא עד שאין לה קורא אמיתי שיבצע את הרפרודוקציה שלה בחומרי קולו ונפשו' . הרפרודוקציה של מאיר וייס , בפרודוקציה עצמה , מגלה עניין בפרטי הפרטים ומבארת חלקם במעשה השלם . זוהי האינטרפריטאציה הכו-ליית שאותה תובע וייס : הסברו של כל פרט על פי היצירה כולה והסברה של היצירה על פי כל פרט ופרט שבה ; הסבר היצירה מושתת על הבנת כל היסודות החוברים יחדיו בעיצוב דמותה וכוונתה . בספרו 'המקרא כדמותו' משתית המחבר את השיטה על יסודות איתנים ומוביל את הקורא אגב בחינתן של דוגמות מאירות עיניים מן הפרט אל הכלל : מן המלה אל צירוף המלים , דרך המיטאפורה , המשפט , צירוף המשפטים , הפיסקה והחטיבה השלמה , ועד לניתוחן של יצירות שלמות בדמותן . גיבוש השיטה ואופן הצגתה הוא פועל יוצא מאישיותו , מהשכלתו ומדרך חייו של מאיר וייס . מי שגדל בתורה והיה לרב בישראל , מי שנתחנך על מקורות היהדות — ספרות חז"ל ופירושי רבותינו — הוא שקבע , כי 'הם שנתנו דעתם על כל דקויות הסגנון , על סדר המלים , על משקל התמורה שבמשפט , על הסמכת הפסוקים ודרכי קישורם , על בחירת התיבה בתוך הקשרה וכר .... הם שהתייחסו לכל פרט "צורני" קטן ביותר בכתובי התנ"ך באותה חרדת קודש הנדרשת היום 2 עמ' 3 . 20 בדרכי הספרות , ירושלים תשכ"א , עמ' . 16
|
|