|
|
עמוד:12
ויקטור הוגו 12 הוא המאבק בחוקים האריסטוטליים של אחדויות הזמן והמקום . הוגו טוען שאין בהם צורך, שכן "לכל פעולה משך הזמן הראוי לה וכן מקומה הייחודי" . במסה הנוכחית הוגו דן ברומנטיקה ככוח החדש, המודרני, בספרות . עם זאת, הוא מציבה אל מול הקלסיציזם לאו דווקא כסגנון חדש שעלה בימיו ; מבחינתו, שייקספיר ופייר קורניי, מאתיים שנים קודם לכן, היו רומנטיים גם הם . לכל סגנון, הוא אומר, ישנו ה"קלסיציזם" החקייני שלו . הכוח המבדיל בין הקלסיציזם לרומנטיקה הוא ה"גאון" . בדברו על הגאון הוגו מתקרב להוגים גרמנים כמו עמנואל קאנט ושלגל, שכן לפיו הוא נסמך על עצמאות ועל קשר ישיר לטבע . ה"דקדקנים" מאשימים את הגאון בהסתמכות על עצמו ; ועם זאת בהסתמכות על כל כוח אחר הוא הופך לחיקוי, כך שהקלסיציזם מעמיד דורות של "חיקויים של חיקויים" ; כל יוצר מקורי לאורך ההיסטוריה, אוגוסטינוס הקדוש למשל, היה גאון . הרומנטיקנים הם המודרניים ששואבים את השראתם באופן חופשי מההיסטוריה - כלומר, גם מימי הביניים של האימפריה הרומית הקדושה ולא רק מהעידן הקלסי . לא בכדי הפכה ההקדמה, ולא היצירה עצמה, לטקסט
|
|