|
|
עמוד:14
14 פרק ראשון יאבד את משמעותו אז . הוא אפשרי רק מכיוון שהדה-הומניזציה, אף שהיא עובדה היסטורית מוחשית, אינה גזירת גורל אלא תוצאתו של סדר לא צודק שמוליד את אלימותם של המדכאים, שבתורה שוללת את אנושיותם של המדוכאים . מכיוון שהפגיעה באנושיותם של המדוכאים מעוותת את מימושה המלא יותר של האנושיות, היא גורמת להם שייאבקו במוקדם או במאוחר במי שעוללו זאת להם . אלא שכדי שלמאבק תהיה משמעות, אסור למדוכאים להפוך למדכאי המדכאים אגב חתירתם לשקם את אנושיותם שלהם ( חתירה, שהיא עצמה דרך ליצור אנושיות זו ) . אדרבה, עליהם להיות משקמי האנושיות של שני הצדדים . זו אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית הגדולה של המדוכאים : לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד . המדכאים, שמדכאים, מנצלים ואונסים מכוח עוצמתם, אינם יכולים למצוא בְּעוצמה זו את העוז לשחרר, לא את המדוכאים ולא את עצמם . רק עוצמה שמקורה בחולשתם של המדוכאים תהיה חזקה מספיק כדי לשחרר את שניהם . הניסיון "לרכך" את עוצמתו של המדכא כמחווה לחולשתו של המדוכא מתגלה כמעט תמיד כנדיבות כוזבת ; אכן, הניסיון לעולם אינו חורג אל מעבר לכך . כדי שיוכלו לתת ביטוי ל"נדיבותם" לאורך זמן, על המדכאים להנציח גם את אי-הצדק . סדר חברתי לא צודק הוא מעיין בלתי נדלה ל"נדיבות" זו, שאותה מזינים המוות, הייאוש והעוני . זה הטעם לכך שמנפקיהָשל הנדיבות הכוזבת נואשים למראה האיום הקלוש ביותר על מקורותיה . נדיבות אמיתית ניכרת באותו מאבק בדיוק, שתכליתו להרוס את מה שמזין את הנדבה הכוזבת . נדבה כוזבת מאלצת את המבוהלים והכנועים, את "עלובי החיים", לפשוט את ידיהם הרועדות . נדיבות אמיתית, לעומת זאת, טמונה במאמץ לגרום לידיים אלה — בין שהן ידיהם של יחידים ובין של עמים שלמים — שיימתחו פחות ופחות בתחנונים וייעשו אנושיות יותר ויותר : ידיים עובדות, שבעבודתן משנות את העולם . אלא שלקח זה והתנסות זו חייבים להגיע מהמדוכאים עצמם ומאלה שמזדהים איתם באמת . מי שנלחמים למען שיקום האנושיות, כיחידים או כעמים, שותפים למאמץ לשקם את הנדיבות האמיתית . והרי מי בשל להבין את משמעותה הנוראה של חברה דכאנית יותר מהמדוכאים ? מי
|
|