|
|
עמוד:14
14 גילה דנינו-יונה המחוות ותנועת הגוף הנשי במרחב . אבחן את השאלה אם ספרות הילדים, שהיא חלק ממנגנון התִּחְזוק ואכיפת הנורמות, ממלאת תפקיד בהפיכת הגוף הנקבי לנשי באמצעות ציטוט וחיקוי של נורמות מגדריות המבססות פרפורמנס המגלם נשיות . בתמה זו, שעניינה דימויי גוף וביסוס אידיאל היופי הנשי, אבחן את מקומו המרכזי של האיור ביצירת נוכחות ויזואלית של ייצוגי נשיות ודימוי גוף גם בספרים שהתמה המרכזית בהם אינה מגדרית . בחינה זו תיעשה על בסיס ההנחה שהייצוג הטקסטואלי של תמה זו יהיה שולי, אולם הוא יקבל ביטוי ויזואלי רחב . אדון בשאלת המשמעות של נוכחותם הוויזואלית הרחבה של נושאים אלה בצד היעדרה של נוכחות טקסטואלית, בעיקר מאחר שבגיל הרך האיור נתפס כייצוג של המציאות, ולכן יש לו תפקיד מרכזי בהבניית תפיסת הגוף הממוגדר ובביסוס ההבנה שקיים קשר בין עליונות לגבריות ובין נחיתות לנשיות . בפרק השלישי, העוסק באלימות ומיתוס ההתנגדות, אבחן את האלימות כאתר סימבולי ליחסי הכוח בין המינים ועד כמה אתר זה יוצר חוסר שוויון מגדרי . האם הזכות להתנגד לאלימות התנגדות אלימה עומדת לנשים כפי שהיא עומדת לגברים ? במהלך הניתוח אבקש לבסס את הנחתי שבכל הנוגע לנשים זכות ההתנגדות אינה אלא מיתוס, כלומר הצגה פיקטיבית וחסרת בסיס ; שהזכות להתנגד התנגדות אלימה לאלימות שקדמה לה אינה עומדת לנשים כפי שהיא עומדת לגברים . בניתוח היצירות אבחן את האופן שבו מיתוס ההתנגדות מכונן את עצמו כמנגנון דכאני לנשים, אבחין בין אלימות להתנגדות, אבדוק את הקשר בין אלימות ומגדר באמצעות בחינת הנוכחות של אלימות אצל דמויות גבריות ונשיות, ואבקש לבסס את הנחתי שבהיעדרה של אקטיביות נשית לא תתאפשר התנגדות של נשים לאלימות המופעלת נגדן . בניתוח היצירות אציג את רפרטואר התגובות הנשיות השכיחות כחלופה להתנגדות ואשרטט את מאפייני התגובות השכיחות בהקשר של
|
|