|
|
עמוד:14
כי ספר קהלת לא חששו הרבה שלא יתקלקל, ובהשעני על הכלל הזה, כשמצאתי בו מקרא דל ורזה, אין לו ענין בשום פנים רק בחלוף אות אַחַת, לא אירא ולא אֶחָת, מעשות עצמי דיין להגיהן, עד שיהיה לו ענין, וסוף סוף לא עשיתי כזאת רק חמש פעמים, אך בענין הנקודות והטעמים, פעמים הרבה נטיתי מדרכם, וידוע כי כמעט לא היה עדיין שום חכם, לא קדמון ולא אחרון, אשר נמנע מלכתוב שום פתרון, המתנגד אל הנקוד ואל הטעם, בכל מקום שאין להם טעם, ואם התרתי לעצמי הרצועה, ועשיתי כזאת לא אחת ולא שתים לא שלשה ולא ארבעה, אין זה אלא מפני שהחכם המפסיק היה גם הוא מאותם שיגיעו ועמלו חנם, לעוות דברי קהלת כדי לתקנם, ושמו מסוה על דעותיו הכוזבות, ובהיות כי לא זה דרכי הוצרכתי להחליף הנקוד פעמים רבות, למען ישוב הספר כמו שכתבו מחברו, כדי שלא לפרש שום דבר שלא מדעת מי שאמרו, והעושה בהפך עקוב יעקב, ועיין דברי רבנו האי בפרק אין דורשין בעין יעקב . עודני מתנהל לאטי במלאכת פירושי, ולבבי יעלוז ותגל נפשי, כראותי רוב פרשיות הספר מפורשות, והנה לפני מבוכות חדשות, כי ראיתי סוף הדברים סותרים אלה את אלה, ואשוב ואתפלא הפלא ופלא, כי אמר ’שמח בחור בילדותך’ ואחר כן אמר ’ודע כי על כל אלה’ ואמר ’והסר כעס מלבך’, ואחריו הוא אומר ’וזכור את בוראך’, ואחרי אשר בכל הספר הטיל ספק בהשארות הנשמה העליונה, אמה לבסוף ’והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה’, ואיך אפשר שיהיה אדם נגד דברי עצמו מתקומם, משפיל אף מרומם ? ואשבה משומם . ואם אמרתי כי החתימה היא העיקר, ושרצה בסוף ספרו לרפאות את אשר דקר, כאשר יאמרו מפרשיו, ראיתי כי אין אלו אלא תנחומין של שוא, כי איך אפשר שרצה לתקן במלות מעטות, את אשר עוותו במאה שיטות ? וכאשר הרביתי החקירה בכללות הפרשה ההיא, גם הלום ראיתי אחרי רואי, כי לפי הנראה מפשוטה, לדעת רודפי התענוגים גם היא נוטה, כי אפילו יאמר שמח בחור דרך התול מה טעם לכל אותה האריכות, בספור נגעי הזקנים בכמות ואיכות ? כי לא ימשך מזה כלל שנזכור את הבורא בימי הבחורות, כי גם נוכל לשוב אליו כאשר נבוא בגבורוֹת, ואם הכוונה כי התשובה, בימי השיבה, אינה חשובה, כי היא נמשלת לעפר ואפר, הנה העיקר חסר מן הספר, אבל באמת ספור נגעי הזקנה, יביא את הבחור לחטוא בעוד כפתו רעננה, ויחטוף וישתה ויחטוף ויאכל, טרם יבואו ימים אשר לא יוכל, וימהר יחישה מעשהו טרם ישבר כשבר נבל, וזה מסכים יותר עם אמרו ’כי הילדות והשחרות הבל’, שענינו לפי פשוטו שאין הילדות עומדת, ואין השחרות מתמדת, על כן ’שמח בחור בילדותך’, ואם לא כן אין לו ענין כלל עם ’והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך’ . וראיתי לרמבמ”ן שהודה כי פירוש הפרשה כך הוא ואף גם זאת איננו רואה בה דבר גנאי, והנה אמר ’והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך’ הייטב בעיני ה’ ? ואחרי שהדבר כן הוא שאין ענין כללות הפרשה לפי פשוטה, אלא להתיר אגודות מוטה, הנה ישובו רעיוני להיות תמהים, מה טעם ’ודע כי על כל אלה’ – ’וזכור את בוראיך’ – ’והרוח תשוב אל האלהים’ ? ובהיות נפשי על המבוכות האלה נעצבת, עלתה על לבי מחשבת, מי יודע אם המלות הללו אינן תוספת שהוסיפו בספרו, חכמים שבדורו, כדי למתק דברי קהלת בקצת דברי משפט וצדקה, הקדמת שד”ל לקהלת תקפ”א 14
|
יונתן בשיא
|