כזכור , בעניין גנז עמד ברק על כך שאין בהלכה החדשנית ( והראויה בעיקרה ) שנקבעה שם כדי לערער את הלכת ורטהיימר . בשורות הבאות אטען שככל שהדברים מתייחסים לנימוק הפורמליסטי שנתן ברק להלכה ותיקה זו , אין הם , עם כל הכבוד , נכונים ( אם כי אוסיף ואטען כי בלי קשר לעניין גנז , נימוק זה היה רעוע מעיקרא . ( מנגד , ברק צודק בטענה כי אין בהלכת גנז כדי להשליך על הטעמים הערכיים שבהם תמך את הלכת ורטהיימר . דא עקא , טעמים אלה כשלעצמם אינם משכנעים , לפחות לא לגבי מי שדבק - כמו ברק עצמו ( כפי שראינו בפרקים הקודמים ) - בתפיסה הפלורליסטית הליברלית של הקניין . באחת : הלכת ורטהיימר אינה הלכה רצויה ואף אינה הכרחית במצב החקיקה הנוכחי ומן הראוי להופכה על פיה . המפתח לחולשת הטיעון הפורמליסטי של הלכת ורטהיימר צריך להיות ברור בשלב זה של הדברים . כזכור , בלב טיעון זה עומדת הסברה כי ראוי לפרש בצמצום את הוראת סעיף ( 4 ) 3 לחוק התרופות ולא לבחון במסגרתו את מאזן המצוקה בין הצדדים הביצים , כדי לתת את מלוא התוקף לדבר המחוקק באשר לתחרות ביניהם נפסק כי "ראוי שהבנק יוכל להיפרע רק עד לסכום של 85 אחוז מערך הדירה . 15 אחוזים יו...
אל הספר