איני טוען כמובן כי ראוי ( או ניתן ) להסיק מהפער בין האופן שבו זכותם של בעלי הקניין מצטיירת על פי תפיסת הקניין כריבונות לבין התוכן שלה בפועל על פי הדין הפוזיטיבי הישראלי ( והמשווה ) כי תפיסת הקניין כריבונות אינה ראויה מן הבחינה הנורמטיבית , שהרי אין ללמוד מהקיים על מה שרצוי שיהיה . עם זאת , ניתן וחשוב בעיני להפיק לקח מהכישלון התיאורי של תפיסת הקניין כריבונות . תפיסת הקניין כריבונות הופכת גישה אפשרית אחת לקניין לעקרון יסוד בשיטה שבכוחו להנביע מסקנות נורמטיביות . תפיסה זו מעלימה בכך את האמיתה כי המשפט הוא שמגדיר את הנכסים שזכות הקניין מוכרת לגביהם ואת התוכן של זכות הקניין בנכסים אלה ; 31 ויסמן בעלות ושיתוף , לעיל הערה , 29 בע' . 49-46 גם דיונו של ויסמן בהגבלת העבירות מלמד על מורכבות המושג בעלות ועל התרחקותו מהדגם של . "שרירות בעלים" כך עולה כי למרות היות העבירות "תכונת יסוד של זכות , "הבעלות הדין מגביל אותה באוסף רחב של מצבים , בין בשל אופי הנכס ( כגון מקרקעי ישראל , מקרקעי ייעוד , עתיקות , ערכי טבע מוגנים , חיות בר ועיטורים , ( בין עקב אופיו של בעל הנכס ( כגון אפוטרופוס של חסוי , רשויות ...
אל הספר