החסידות לא הסתפקה בתיאור תיאורטי-כללי של האדם , נפשו ומניעיו . מורי החסידות לא היו פילוסופים הספונים בחדרם אלא מנהיגי ציבור , ואליהם פנו חסידיהם בכל מצוקותיהם . בין הסיפורים החסידיים ניתן למצוא שפע של סיפורי מפגש בין חסיד לרבו , שאת חלקם אפשר לקרוא כסיפורי טיפול מדהימים ברעננותם . הספרות החסידית התיאורטית משופעת אף היא בהדרכות בעלות משמעות טיפולית . בפרק זה אנסה להראות כי הבסיס התיאורטי של ההתייחסות החסידית לעזרה נפשית נמצא במושג התיקון , שהצגתי בפרק העוסק בתיאוריה הפסיכולוגית של החסידות . כפי שראינו , האדם נולד במצב של ' . 'שבירה כמיהתו לטוב ועונג היא בלתי מוגבלת ומוחלטת , אך היא צריכה להתממש במציאות האמפירית שבה אנחנו חיים : מציאות מוגבלת ומפוררת . מצד אחד האדם הוא פרט מפרטיה של המציאות , אובייקט מוגבל התלוי בתנאים ידועים לשם הישרדותו . מצד שני הוא כלי לאור עליון , לאותו רצון לטוב מוחלט שהוא מהותו כסובייקט . מכאן נובע הצורך ב'צמצום' האור על מנת שיוכל להתגלות בעולם המוגבל . הצמצום הוא היכולת להסתפק בעונג מוגבל בעוצמה או בזמן , להתחשב בהתענגותם ובייסוריהם של סובייקטים אחרים . יכולת זו ...
אל הספר