בדיעבד אפשר שניסיונם של בובר ורוזנצווייג - כמו נםיונות דומים שעשו אינטלקטואלים יהודים גרמנים בתקופת ויימאר - להרים תרומה יהודית ייחודית לתרבות הגרמנית היה לשווא . באספה שהתקיימה אצל מרטין בובר בביתו בירושלים ב 1961 לרגל השלמת מפעל הענק של תרגום התנ " ך , שאותו החל עם רוזנצווייג , דיבר חברו גרשם שלום על האירוניה הטרגית של הפרויקט : היום , בין שרצית זאת במודע ובין שלא , תרגומך ... כמוהו כמתנה שהשאירו יהודי גרמניה לעם הגרמני עבור הכנסת האורחים , כמחווה סמלית של הכרת תודה ... למי יהא תרגום זה מיועד עתה , באיזה מדיום הוא יפעל ? מנקודת מבט היסטורית , הוא כבר אינו מתנה להבעת הכרת תודתם של היהודים לגרמנים ; הוא משמש - וקשה לי לבטא זאת - כמצבה ליחסים שנכחדו בזוועה שאי אפשר להביעה במילים " . אולם ראייה זו שלאחר מעשה , המדגישה את הדיאלקטיקה הטרגית של ההיסטוריה באמצעות הסתכלות בהתנסות הויימארית דרך הפריזמה של אירועי השואה הנוראים , אינה צריכה לטוח את עינינו מראות את המאמצים שנעשו בשנות העשרים כדי לעודד אחווה והבנה בין הנוצרים הגרמנים ליהודים . המו"ל הנוצרי למברט שניידר , אשר עודד את בובר ורוזנצוו...
אל הספר