קשה להעריך אם האליטה הבורגנית היהודית נפגעה מהמשברים שאחרי המלחמה יותר מאשר היזמים הגדולים הלא יהודים . אם אומנם אירע כך , נבעו הסיבות לכך פחות מההסתה האנטישמית נגד 'העוצמה הפיננסית היהודית גורפת ההון ' ויותר מצורת ריכוז ההון היהודי , שסיבתו בגורמים היסטוריים . עוד לפני המלחמה נדחקו הבנקים הפרטיים מעמדות רבות על ידי הבנקים הגדולים , שפעלו כחברות מניות , במידה מסוימת גם על ידי הבנקים הקואופרטיביים במיגזר החקלאות . ברפובליקת ויימאר כיהנו בנקאים יהודים רבים , או כאלה שהיו ממוצא יהודי , בדירקטוריונים ובמועצות המנהלים של הבנקים החשובים ביותר , והם החזיקו עדיין בבעלות יותר ממחצית הבנקים הפרטיים . חברות עתירות מסורת , כמו מנדלםון , ( Mendelssohn ) בלייכרדר , ( Bieichroder ) ורבורג , ( Warburg ) וסימן , ( Wassermann ) אתולד ( Arnhold ) ואופנהיים , ( Oppenheim ) שרדו את האינפלציה ואת משבר הבנקים של . 1931 בנקאים רבים , כמו ארתור סלומונזון , ( Saiomonsohn ) אויגן גוטמן ( Guttmann ) ויעקב גולדשמידט , ( Goidschmidt ) איישו משרות חשובות בדירקטוריונים ובמועצות המנהלים של חברות תעשייה מובילות . במקבי...
אל הספר