קדיש יתום אוריאל טל , מתוך . מיתוס ותבונה בי הדות ימינו , תל אביב , עמי 223-221 בן דורנו , המשכל אחד מהוריו או חבר קרוב ללבו - שני מיני יתמות יורדים עליו . האחד בהילקח ממנו אחד מיקיריו , השני בתחושתו שלא זו בלבד שהוא שכול , אלא שגם איבד את צורות הביטוי , את אוצרות הלשון , את המורשה הרוחנית , שבאמצעותם נהגו אבות אבותיו לתת ביטוי לאבלם . יתמות אחת היא יתמות מאדם , השניה - ממסורת . האחת היא יתמות מבשר , השניה - מרוח . האחת היא יתמות טבעית , השניה - היסטורית . האחת היא יתמות שמשלימה או מפסיקה מעגל של חיים , השניה - סותמת את צינורות המבע של החיים . בעשרות השנים האחרונות , עם העמקת זרותנו למורשתנו ההיסטורית , למדנו לבטא אבל בשתיקה . לרבים מבינינו זכורים מאורעות מרכזיים , אם בחיינו האישיים ואם בחיי הציבור , להם השכלנו לתת ביטוי כן בשתיקה . פעמים רבות עמדנו ליד קבר של קרוב משפחה או חבר ובשתיקה ביטאנו את מה שאינו ניתן , או כפי שסברנו בזמנו - גם אינו טעון ביטוי מפורש . לא תהיה זאת גוזמה אם נאמר שבתקופת ה"ישוב , " בשנים שקדמו להקמת המדינה , עלה בידינו לפתח מעין תרבות של שתיקה , של הבלגה , של התאפ...
אל הספר