סערת הנפש שפקדה אותי בטקסים אלה התגמדה תמיד נוכח אלפי התושבים שבאו לכבד את הנופלים והמשפחות השכולות, ומעל כולם, אלפי בני הנוער שלנו, שהקפידו להגיע מדי שנה בהמוניהם . עליהם גאוותי . בעיון בחוברות ההנצחה שבו את עיני הדברים שכתבו בני המשפחה, דברים פשוטים, צנועים, אמיתיים . נגעו ללבי דברים שכתב אב שכול אל בנו שנפל במלחמת לבנון . שנתיים חלפו מאז נדם לבך, ונדמה רק אתמול היה הדבר ! באביב ימיך הלכת, נגדעת פתאום ! שנתיים אני בא לקברך, אני מדבר אליך על הבית, על המשפחה, על חבריך שממשיכים לבקר, אתה עוד איתנו ! שנתיים אני מחכה לך שתבוא ליום שישי לחופשת שבת, אתה לא בא ואני אמשיך לחכות . . . אני יושב בחדרך שנשאר כפי שהיה ומנסה לשמוע את קולך, ודמותך מול עיני . . . אני מסתכל בתמונות הדוממות על הקיר, באלבום ילדותך, שירותך בצבא, אני יושב ומסתכל, ובוכה . . . כל מה שאומר מתגמד נוכח הדברים האלה של האב אל בנו . קטונתי . כל שאני מבקש הוא רק להיות ראוי להם . בעקבות אסון המסוקים בצפון, ילדים כתבו מכתבי ניחומים . אורן, מכיתה ב' 2 מבית הספר גולן, כתב, "כל הלילה שכבה האומה וחיכתה לצלצול הטלפון שיבשר חיים, כל הלילה...
אל הספר