גיליון 6 | דצמבר 2020 . טבת תשפ"א [ 202 ] באופן רחב אפשר אולי לומר שהתכנים של ההתגלות ההטרונומית היהודית קרובים ברוחם לאופי ההומניסטי של החשיבה הליברלית, אבל ישנן נקודות משמעותיות שבהן שתי הדרכים נפרדות, ובנקודות אלו בדיוק — במתח בין מוסר הנובע מאמון בחשיבה האנושית לבין זה הנסמך על התגלות — נחשפת התהום האפיסטמולוגית המפרידה ביניהן . בנקודות אלה ( מעמד האישה, יחס שוויוני למי שאינם יהודים, חילול שבת ציבורי ועוד ) נוצרים מעין אטימות וניתוק שבהם הדיון אינו יכול להתקדם משום שאין לשתי דרכים אלו מתודה משותפת . במקרים אלו, לעיתים אין אפשרות לגשר בין העקרונות הרציונליים הנגזרים מהאוטונומיה של החשיבה לבין התכנים המוחלטים הנתונים לסמכות ההטרונומית של ההתגלות, או אפילו להכניסם למרחב אפיסטמי אחד . אני כותב כאן תהום "אפיסטמולוגית", אבל יהיה מי שיטען שהמחלוקת איננה אפיסטמולוגית אלא אמונית-דתית בלבד . דומה שהיהודי המאמין אינו מציב חלופה פילוסופית אפיסטמולוגית המעדיפה את ההתגלות על החשיבה אלא קודמת לכל חשיבה באופן עקרוני, ואינו יכול ליצור שיחה פילוסופית אותנטית עם מי שחוקר את ההוויה באופן רציונלי ואוטו...
אל הספר