173 הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי שבהן הותכו בני אדם לכלי משחק, על פי חזון אסתטי של שליטה טוטלית . בהקשר הזה, סרבניק הופך לכלי אסתטי, לאובייקט של שליטה על פי החזון הקולנועי של לנצמן . לא מפליא אפוא שעוברי האורח הפולנים, שהכירו את סרבניק מתקופת השואה, מתראיינים בסרט ואומרים : "כששמעתי אותו היום שר בשנית, ליבי הגביר את פעימותיו, כי מה שהתרחש כאן היה רצח, באמת חייתי מחדש את מה שהתרחש כאן" . תגובה קיצונית זו קשורה קשר הדוק לאופן שבו שוב תפסו האיכרים הפולנים את סרבניק כקורבן, הפעם כקורבן של הפקה קולנועית . כאשר הם אומרים "כי מה שהתרחש כאן היה רצח", הם כמובן מתכוונים למאורעות האלימים של העבר, אולם אפשר גם לפרש את ההתבטאות הזאת ככזו המתייחסת באופן לא מודע להווה - לשחזור ה"רצח" שהתרחש בשנית, הפעם באופן סימבולי וקולנועי . יתר על כן, באמירתם זו גם מהדהדת בבואתנו, צופי הקולנוע החווים מחדש את מה שקרה שם באמצעות שואה . רעיון זה מתחזק לשמע אמירה נוספת של איכרי חלמנו, שאומרים בהמשך : "הוא היה מעין צעצוע לשעשע אותם . הוא היה חייב לעשות את זה . הוא שר, אך ליבו בכה בקרבו" . אין ספק שליבו של סרבניק בכה בק...
אל הספר