אובמ 18 שיוחסה להיסטוריה של הקהילות היהודיות במרחב העות'מאני . זהו ביטוי מובהק של הגישה המזהה את המודרניות עם ערכי התרבות המערבית, ורואה בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית היסטוריה של שקיעה . הקהילה היהודית בצפת שימשה לכל היותר דוגמה לקהילה יהודית מסורתית פרֶה-מודרנית ; למשל, יצחק בן-צבי ראה בקהילת צפת קהילה שמטרימה במובן מסוים את המפעל הציוני, אבל הוא הציג אותה כחלק ממערך של קהילות מסורתיות . על כך יש להוסיף את ההתעלמות הכללית מההקשר המקומי, דהיינו מההקשר ההיסטורי-תרבותי שבו צמחה צפת — במסגרת השוליות הכללית של ההיסטוריה של הארץ בתודעה הישראלית . ההבחנות האלה עשויות לשמש בסיס לגישה היסטורית חלופית, שלפיה צפת היא נקודת מוצא המאפשרת הגדרה אחרת של עצם המודרניות היהודית . אפשר לראות ביחס כלפי צפת ומורשתה ביטוי ליחס האמביוולנטי של הציונות גם כלפי "היישוב הישן", כלומר היישוב היהודי שצמח בארץ ישראל לאורך המאה התשע-עשרה, שלעומתו הוגדר היישוב הציוני "היישוב החדש" . ובאמת, היישוב הישן ביטא במידה רבה את התודעה שהתפתחה בצפת ( וגם בירושלים ) במאה השש-עשרה . חיבוריהם של ר' יוסף קארו, האר"י הקדוש ור' ש...
אל הספר