ש י ח ה | 319 פָּנַי שַׁיִשׁ קַר . יָדַי, רַגְלַי . אֲנִי לָבוּשׁבִּשְׁרָכִים וְשַׁלֶּכֶת . גַּם אֲנִי לֹא הִרְחַקְתִּי לָלֶכֶת, גַּם אֲנִי הָיִיתִי חַי . נְטֵה מִן הַדֶּרֶךְ, אַתָּה הַהֵלֶךְ, רַטֵּשׁ תּוּתֵי בָּר עַל פָּנַי . ההלך המופיע על הדרך, משמיע שוב את רוב צליליה ( ֶ □ֶ □ ךְ ) , חובר אליה ומשלים את מובן התמונה . לעומת זאת, המלך שבסיום הבית משמיע ומנכיח שוב את ההלך באותה זיקה צלילית, אבל בהנגדה : זיקת המובן שבין 'הלך' ל'מלך' איננה משלימה אלא קוטבית . מתח המובנים שנוצר נתפס כבר בעצם הדהודן של המילים . השימוש באותה זיקה צלילית, אך בהיפוך היחס, מערער את היחסים שהיא מבטאת לכאורה הן בשורה הראשונה והן ברביעית : האם הדרך היא זכות היתר של ההלך, או שמא היא עונשו . האם השימוש באותה זיקה צלילית מערער את ההבחנה ההיררכית שבין ה'הלך' וה'מלך' . בין הניגוד להשלמה השיר אינו נע קדימה ואינו נע אחורה . השיר גם איננו עוצר, אלא מסתובב על צירו כמו בלחיצה בו זמנית על דוושת הדלק והמעצורים . השיר הופך את כיווני המובן . ההלך אינו רק נווד עייף, אלא גם תנועה פתוחה . המלך אינו רק שליט, אלא גם אסירה של היציבו...
אל הספר