ש י ח ה | 241 עדיין שוחח אתנו אחרי הופעה של יושיטו בערנות גמורה, נראה עכשיו מחובר חלקית ובאופן די אקראי לסובבים ולשיחה . הוא כבר לא היה מסוגל ללכת או לעמוד, והתקשה לדבר ; הוא היה בן תשעים ושבע . אבל בתום הארוחה קם יושיטו והשמיע במערכת-הקול מוזיקה של אלביס פרסלי . קָזוּאוֹ אוֹנוֹהחל להניע לאט את ידיו . הוא רמז ליושיטו, וזה נעמד מאחורי אביו, הרימו, זרוע מתחת לכל בית שחי, ותמך בקזואו, שהחל לרקוד . הנוכחות האדירה שבקעה ממנו עצרה את נשימת כולנו . זה היה כאילו נשמתו אחזה בגופו כמין דיבוק, כאילו המשיכה לרקוד למרות הגוף הממאן, אל מעבר לגוף, אל הצורה הטהורה, המופשטת, שמעבר לתנועות . שנה אחר כך סיפר לי נָקָמוּרה שאוֹנוֹשב והופיע בטוקיו, במופע משותף עם יושיטו, לפני קהל גדול . האב היה בן תשעים ושמונה, והבן — בן שישים ושש . אוֹנוֹאכן סירב להפסיק לרקוד . הוא היה חי במובנים שהגוף מתקשה להכיל . פגישתו של אוֹנוֹעם היג'יקָטה גרמה לו להפסיק לרקוד, אבל בסופו של דבר גם הביאה אותו אל הבּוּטוֹוהחזירה אותו לבמת המחול . לכאורה נקודות המבט של השניים היו כשני קטבים מנוגדים . המחול של אוֹנוֹמלא רגש, חוגג את החיים...
אל הספר