נקראתי לריאיון אצל קצין בדרגת סגן ‑ אלוף, וגם לו הודעתי כי גמרתי אומר להתנדב לצנחנים . הסגן ‑ אלוף הסביר לי שעתיד הצבא הוא חיל האוויר ולא הצנחנים . אמרתי לו כי ייתכן שהוא צודק, אבל אני עדיין איתן בדעתי להתנדב לצנחנים . בסופו של דבר שלח אותי הקצין מלפניו ואמר : "אתה עוד תתחרט, אך זה יהיה מאוחר מדי עבורך" . אותו סיפור חזר על עצמו גם עם שייטת ,13 שביקשה לגייס אותי לשורותיה . אמרתי שבתום הצבא אני רוצה ללמוד בירושלים ולא מוכן לחתום שנתיים קבע . ניסו לפתות אותי עם לימודים בטכניון, וכשלא עלה הדבר בידם נשלחתי אחר כבוד לצנחנים . מיד כשדרכו רגלַי על אדמת הגדוד פגש אותנו הרס"ר המיתולוגי של גדוד ,890 יהודה פס, במילים האלמותיות הבאות : "אני רס"ר פס, מי שמכיר מכיר ומי שאינו מכיר - יכיר . עזבתי עכשיו 400 חיילים בשדה כדי להשגיח על עבודות המע"צ שלכם" . באותו רגע חִלחלה בי המחשבה שאולי באמת שגיתי, ונולדו זרעי הספקות באשר לתבונת החלטתי . במשך שנים רבות הציקה לי ההחלטה שלא ללכת לקורס טיס, עד שהחלטתי שהצער מוגזם משהו . אולי בכלל לא הייתי עובר את המבחנים, ואולי אצבע אלוהים היתה בדבר, כי מי יודע, ייתכן שאחרי...
אל הספר