240 הגענו למחנה . קיבצו אותנו במגרש המסדרים המלא והדחוס בשילוחים מכל קצווי גרמניה . נודע לנו שהמחנה מכיל כבר יותר 71 שחסר מקום בצריפים, שהמקלחת, זאת שכהמ- 100,000 איש, ערגנו לה, מקולקלת, שהאוכל הוא "כלום" . בשעות הערב המאוחרות התמקמנו ב"נגרייה", שכבר הייתה מלאה עד אפס מקום . קוֹן ואני מצאנו בקושי "מקום ישיבה" על הרצפה . בלילה המתקפה האווירית משכה אותנו אל החלונות, ומבעדם ראינו הבזקים חזקים בשמים מן הפצצות המוטלות . ההתפוצצויות הרעידו את הבניינים והעירו אפילו את הישנים עמוק ביותר . היה נדמה שצריף העץ עתיד להתמוטט מעל לראשינו . בבוקר הורשינו לעשות את צרכינו לצד הצריף כי לא הייתה אפשרות לגשת לבתי השימוש . זה היה נורא כי צחנת היציאות של אלפי אנשים הרעילה את האוויר, ורע — כי לא היה אפשר "לדוג" ידיעות מהעולם ללא אפשרות לבקר ב"מועדון בית השימוש" . . . בכל זאת בבוקר העסיקה אותנו רק בעיית הלחם . מן הבלגן השולט שנגלה לעין בכל מקום יכולנו להסיק שישכחו אותנו או יביאו לנו שאריות שנותרו משללם . לדאבוננו התחושות שלנו התאמתו, וסלי הלחם שהתנפלנו עליהם כאחוזי טירוף היו ריקים למחצה . לא הועילו המקלות שבע...
אל הספר