עניין של מוות וחיים 202 הענוגה, הבוכייה, הרגשית, המיטלטלת ונחבטת, רוצה לשמוע אותך אומרת, "אני יודעת הכול, אֶרְב יקירי . אני לצידך, מלווה אותך בכל רגע במסע שלך . " מרילין, הדבר הראשון שאני מוכרח לעשות הוא להיישיר מבט ולהסיר מעלי אשמה מציקה . סלחי לי, בבקשה, על שלא הסתכלתי בדיוקן שלך לעיתים קרובות יותר . הצבתי אותו בחדר השמש אבל . . . למרבה הבושה . . . הצבתי אותו בפניו אל הקיר ! ! ניסיתי זמן-מה להעמיד אותו בפניו כלפי חוץ כדי שאוכל להסתכל לתוך העיניים הנהדרות שלך בכל פעם שאני נכנס לחדר ; אבל ללא יוצא מן הכלל, בכל פעם שהסתכלתי בתמונה שלך, תחושה חריפה של יגון פילחה לי את הלב ופרצתי בבכי . רק עכשיו, אחרי ארבעה חודשים, היא מתחילה להרפות . עכשיו, לכמה דקות כמעט בכל יום, אני מפנה אלי את התצלום שלך ומתבונן לתוך עינייך . הכאב כבר פחת, וכעת שוב אני נשטף חמימות של אהבה . ואז אני מביט בתצלום אחר שלך שמצאתי זה עתה . את מחבקת אותי . עיני עצומות, ואני נסחף בהרגשה עילאית . ויש לי עוד וידוי : עדיין לא ביקרתי בקבר שלך ! עדיין לא גייסתי את האומץ : עצם המחשבה על כך מעוררת כאב רב מדי . אבל הילדים כולם מבקרים...
אל הספר