עניין של מוות וחיים 190 שנטאשה אכן היתה רקדנית בלט רוסייה שעימה נפגשתי רק שלוש פעמים וניסיתי לעזור לה להתאושש מאהבה אבודה . קטע אחד סמוך לסוף הסיפור מדהים אותי במיוחד . כשאנחנו קרבים לסוף הפגישות בינינו, אני שואל את נטאשה אם יש לה אילו שאלות אלי . היא מציגה שאלה נועזת : "איך אתה מתמודד עם היותך בן שמונים * ומרגיש שהסוף מתקרב יותר ויותר ? " אני עונה : "יש מובאה משופנהאואר שמשווה להט אהבה לשמש מסנוורת . כשהיא מתעמעמת, בשנים הבאות אנחנו ערים לפתע לרקיעים המכוכבים המופלאים שהשמש האפילה עליהם או הסתירה אותם . " בעמוד הבא אני קורא : "אני מוקיר את התענוגות של מודעוּת צרופה, ולמזלי זכיתי לחלוק אותם עם אשתי, שאותה אני מכיר כמעט כל חיי" . בעודי קורא את השורות האלה עכשיו, אני תופס פעם נוספת שהמשימה שלי עכשיו היא להוקיר את התענוגות של מודעות צרופה לבדי, בלי מרילין בתור עדה . אף כי אני זוכר בבהירות רבה את האינטראקציה שלי עם נטאשה, אני ממשיך להתאמץ כדי להעלות בעיני רוחי את פניה, אבל הן נעלמו לגמרי מזיכרוני . שנים רבות טיפחתי רעיון שלפיו מישהו מת באמת רק כאשר שום אדם חי לא יכול להיזכר בפניו . עבור מר...
אל הספר