היות מתקרי 129 בי את הלך הרוח ואת זיכרון המקום בעולם שהיינו בו בזמן הכתיבה של כל ספר . תקופות כתיבת הסיפורים והרומנים שלי היו נקודת השיא של חיי, והמקום המדויק שבו עלו רעיונות טעונים מסוימים נותר חרות במוחי . כתבתי פרקים אחדים מתוך "כשניטשה בכה" באיי סיישל, ואת "תליין האהבה" כתבתי בבאלי, בהוואי ובפריז . את ספר הלימוד שלי על "טיפול קבוצתי" כתבתי בלונדון . וחלק מן "הריפוי של שופנהאואר" באוסטריה ובגרמניה . האיפוק של מרילין למראה כל המדפים הריקים שלה טיפוסי לה כל כך . אין ספק שהיא חווה חרדת מוות ( וחרדה בכלל ) הרבה פחות ממני, וכמעט אין לי ספק שהמקור לכך טמון בשנים הראשונות לחיינו . הרשו לי לספר לכם סיפור על החיים שלנו, סיפור שלמיטב הבנתי שופך קצת אור על ראשית החרדה . אביה של מרילין, סמיואל קוניק, ואבי שלי, בנג'מין יאלום, היגרו אחרי מלחמת העולם השנייה, שניהם משְטֵייטְלים קטנים ברוסיה, וכל אחד מהם פתח חנות מכולת קטנה בוושינגטון הבירה . אביה של מרילין הגיע לארצות הברית בשלהי גיל ההתבגרות . הוא קיבל שנה או שנתיים של חינוך חילוני בארצות הברית, ולאחריהן טייל כאדם חופשי ברוחו ברחבי הארץ עד שנפגש ו...
אל הספר