עדי פינקלשטיין 82 שאלתי את עצמי "כיצד ניתן להיות נאמנים לזיכרון ולחוויה הפרטית בתוך שיח שהוא לאלתר אנליטי, מכליל" ( בן נפתלי 2000 : 9 ) , וחשתי שאכן שיח זה מגסיס, כלשונה של בן נפתלי, את הסיפור שסופר לי . חרף זאת שקיבלתי על עצמי כללי כתיבה מקובלים במסגרת אקדמית, החלטתי לחזור ל"תיאור הגדוש", להמעיט בשכתוב הראיונות, ובמקום זאת להרבות בציטוטים, המשקפים הן בתוכנם והן בדרך ביטויים את מה שנאמר באופן אותנטי . הדבר נועד לסייע לקורא לא רק להבין אלא גם לחוש בזעיר אנפין את החוויה שהנשים תיארו . הצורך בשם - המאבק על הלגיטימציה כבר הראיתי בהרחבה כיצד צביעתן של תשישות כרונית ופיברומיאלגיה בצבעים נפשיים משרתת את העמימות הרפואית ביחס למחלות . בתוך זאת, ההתנסות של הנשים מוחלשת בדיון, מושתקת ומודרת אל מחוץ לשיח הרפואי, ובעקבות זאת גם אל מחוץ למה שנורמטיבי בגוף החברתי והפוליטי . במהלך הראיונות שקיימתי, שאלתי את עצמי לא פעם מה ייחודו של מצב החולי שהנשים מתארות . גם אני חולה במחלה כרונית שאינה נראית כלפי חוץ . גם אני מתקשה לנהל אורח חיים שגרתי, מוצאת את עצמי לא פעם תלויה בשינויים הבלתי צפויים במצבי הגופני ....
אל הספר