פועלי הזבל, סַפְּפוֹ, הם הדבר הכי יפה

237 תמיד היא מצליחה בכך — יש באנתולוגיה כמה פלקטים הצהרתיים החסרים ממד פואטי, וגם כמה שירים העוסקים ב"אני" באופן שאינו משאיר מרחב רב למורכבות הזולת ולצרכיו — אבל במיטבה, היא מצביעה על האפשרות להשמיע באופן מזוקק ופוקח עיניים קול מרי על אדישות היקום לגורל האישי, על אבסורד המוות והכאב הנפשי, בלי לזנוח את המחויבות לכלל ולצדק, וגם לא לערכים אסתטיים המחוללים בפני עצמם משמעות, רגעי נחמה ולעתים גם כוח להתעלות על תנאי הקיום החומריים . במלים אחרות, מיכאלי איגדה ב'התנגדות' שירים שכוחם ברב- ממדיוּת שלהם . מבחינה זו, היא משמיעה עוד קול משמעותי בשיח המתחולל סביב שירת המחאה הצעירה של השנים האחרונות, אשר בשיאה התמזגה בתנועת המחאה החברתית של קיץ 2011 . אמנם גם מיכאלי נדמית נלהבת באופן תמים מעט יותר מדי ביחס לכוחה המעשי של השירה במערך החברתי, אבל היא מודעת היטב לחשיבוּת שבריבוי פניה של השירה ובהכרח שתהיה מרובדת ואפילו חדורה תחושה טראגית — גם אם היא מבקשת לנטוע תקווה ואמונה בשינוי . אין זו רק הטראגיוּת הקיומית שב"לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם" של יונה וולך, הניצב בפתח האנתולוגיה ; זו גם הטראגי...  אל הספר