שתי מטרות חשובות " מצטלבות " במעשה החינוכי : ( א ) הכשרתו של הפרט באמצעות כוחותיה הבריאים של התרבות ; ( ב ) תיקונה של התרבות באמצעות תיקונו האישי של הפרט המתפתח לבן תרבות . הפרט המתפתח הוא בבחינת בריאה חדשה המשתלבת בתרבות הקיימת , ומהבחינה הזו יש בו פוטנציאל לעריכת שינוי בתרבות העתיד . תפיסה של " תיקון " חינוכי נובעת תמיד מנקודת מבט תרפויטית כלשהי המגדירה את הבריא והחולה בממד האישי ובממד התרבותי . לפיכך לא פעם השיח על אודות המעשה החינוכי המתקן עוסק בדימויים של מחלה וריפוי . דוגמה מובהקת לכך נמצאת במדרש במסכת קידושין : תנו רבנן : " ושמתם " [ את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם ] – סם תם . נמשלה תורה כסם חיים : משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו , ואמר לו : " בני , כל זמן שהרטיה זו על מכתך – אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן , ואין אתה מתיירא ; ואם אתה מעבירה – הרי היא מעלה נומי [ דלקת ] . כך הקב " ה אמר להם לישראל : " בני , בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ; ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו [ ....
אל הספר