אדם אשר התנסה בקרע או בפיצול , אינו עוד כפי שהיה . היכולת להבחין בין טוב לרע , יכולת שהתפתחה באדם מיד עם אכילת הפרי האסור , נקנתה במחיר אובדנה של חוויית אחדות ומלאות פנימית שלא תשוב עוד . חצוי כולו – בין זכר לנקבה , בין תשוקה לשלטון , בין קיום ליגיעה , בין חיים למוות – יוצא אדם מגן עדן ללא שוב . את כל הניגודיות המקוללת הזאת הוא יצטרך מעתה ואילך לשאת עמו לכל מקום שרגליו ידרכו בו . היציאה מגן העדן מביאה אותו היישר אל זרועותיה הצעירות והרעננות של הציוויליזציה . האם זו תוכל לסייע בריפוי פצעו או לנחמו ? הדבר אינו פשוט כל כך . כבר במפגש הראשון ביניהם שהמקרא מתאר , מתרחשת התנגשות חסרת היגיון בין עובד אדמה לבין אחיו רועה הצאן . בשדה אשר קין עמל והזיע בו על מנת להוציא ממנו את פרי האדמה , קם הוא על אחיו ושפך את דמו . הדם השפוך הזה צועק מן האדמה אשר ממנה לוקח , מודיע לשמים על אודות בעייתו של האדם . הניגודים הפנימיים הללו גרמו לקרעים ולפצעים פעורים במרקם הציוויליזציה . האם אפשר לקוות שהאדם ישכיל להיות לשומר אחיו ? אפשר שרק תקווה זו היא אשר שומרת עליו , כאות בל יימחה , בעת שהוא נע ונד בדרכים חדשות ...
אל הספר