הגישה האנושית ( הומניטרית ) של התורה מגיעה למלוא התפתחותה בתחיקה של ספר דברים ובדאגתו לרווחת העניים והנחותים : בעלי חוב , ' עבדים עבריים ' ( היינו , ישראלים המשועבדים לתקופה מוגבלת לשם פרנסה או תשלום חוב ) , עבדים נמלטים , גרים , יתומים , אלמנות ולויים , אף פושעים שהורשעו בדין , וכן בעלי חיים . צווים אנושיים מעין אלה מצויים בכל חוקי התורה , אך היקפם בספר דברים הוא הרחב ביותר ( דב ' יב , יב , יח יט ; יד , כח כט ; טו , א יח ; טז , יא , יד ; כא , כב כג ; כב , ו ז , י ; כג , טז יז , כ , כה כו ; כד , ו , י טו , יז כב ; כה , א ד ; השוו יד , כא ) . אופייני שהכתוב י , יט מונה את החובה לאהוב את הגר בהקשר של " מה ה ' אלהיך ש אל מעמך " ( שם , פס ' יב ) על יד הצווים לאהוב את ה ' עצמו ולעבדו . בדומה לנאמר גם בספרי התורה האחרים , התביעה להיטיב עם נחותים מסוגים שונים מתבארת בספר דברים כנגזרת מניסיונם של בני ישראל , שסבלו אף הם בעבר מנחיתותם ( י , יט ; טו , טו ; כד , יח , כב ) . אלא שספר דברים מוסיף עוד נימוק , שה ' עצמו " עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה " ( י , יח ) .
אל הספר