פרשנות תאורטית אחת לתרבות הפוסטמודרנית מתמקדת באופיו של הקשר בין המבנה האסתטי צורני של הצורות התרבותיות והאמנותיות החדישות לבין המציאות עצמה . ביסוד העמדה הפרשנית הזאת מצויה הטענה , כי נוכחותן המוגברת של הצורות התרבותיות הללו , בעיקר המדיה , בחיי היומיום , עושה אותן לרכיב חשוב במציאות עצמה , עד שקשה להבחין מתי הן ייצוג של מציאות הקיימת בנפרד מהן , באופן ממשי ומוחשי , ומתי התכנים שלהן נעשים ממשיים ולמעשה מתוספים למציאות עצמה ואולי אף מחליפים אותה . ניסוח מוקדם של עמדה זו מצוי בספרו של גי דבור ( Guy Debord ) משנת 1967 ( תרגום עברי הופיע בשנת , ( 2001 המכנה את המצב התרבותי והחברתי של המודרניות המאוחרת בשם חברת הראווה . ( The Society of the Spectacle ) כוונתו לכך שבמודרניות המאוחרת המציאות שוב אינה נחווית במישרין , אלא מתווכת כולה באמצעות מופעים וייצוגים . " מופע הראווה" אינו אוסף של דימויים , על פי דבור , אלא סוג של קשר חברתי בין בני אדם בתיווך דימויים . גישה מוקדמת אחרת ורבת השפעה היתה זו של מרשל מקלוהן , שטבע את הביטוי הידוע " המדיום הוא המסר" . ( the medium is the message ) מקלוהן ראה ...
אל הספר