ד. על חורבנה של הדראמה

בעשור השני ובראשית העשור השלישי למאתנו נעשו מאמצים רבים במקומות שונים ליצור שירה דראמאתית תיאטראלית , שתהא עולה בערכה על היצירה הדראמאתית הגדולה שהייתה מקובלת בארצות אירופה במשך המאה התשע עשרה . מרכזה של של הפעולה הזאת היה בפאריס , אלא שמשוררים שונים מארצות שונות נחשבו עליה , וגם ייטס האירי , אלי 1 ט האמריקני האנגלי , ולורקה הספרדי השתתפו בה . 'כולם / אומר פראנציס פרגוסון בספרו , T , The Idea of the Theatre בדיוק בתר ואגנריים , בזה שהיו מתלווים לוואגנר עד לסופה של דרכו , ומשם ואילך היו מחפשים לעצמם שביל נוסף אל מעבר לוואגנר . כמוהו הם מסתייגים מן הדראמאתורגיה הסטיריא 1 טיפית בעלת אימאז'ים מקובלים , נטולי כל משמעות וכל חיים . כמוהו היו חותרים לחי . 7 משיחות גוסטאב יאנוש עם קאפקה . . 8 שם . דושה של האמנות הדראמאתית על ידי עיצוב תורות וחריפות ורגישות יותר ישירות' שבימינו הן פועלות בשירה במובנה הרחב מאוד , ושבתקופות אחרות — במיתוס , בפולחנות דתיים ובאמנות עממית מסורתית ( בניגוד לאמנות הפ 1 פולארית שהמכונה יוצרת אותה . ( אולם לאחר שראו , גם נתנסו , בפינאליות של " טריםטאן , " הרי נרתעו' כבי...  אל הספר