אין לך אף סיפור אחד בסיפוריו של קאפקה , אם בקצרים שבהם ואם כארוכים שבהם , שהדינאמיקה האמנותית שלו לא תהא ניזונה ממוטיב הפצע האנושי . בלשונה של הביקורת , התומכת יתדותיה במשנתו הפסיכואנאליטית של יונג , המיתום הסיפורי של קאפקה הוא מיתוס הפצע שבנפש . הקורא בסיפורים האלה יעמוד מיד על אותו מיתוס — הוא המרוקן כל מציאות קונקרטית זו , שאנו מכנים אותה הריאליסטית , מן הממשות אשר בה ומן המשמעות הקיומית שלה . לשונו הסיפורית של קאפקה היא היוצרת אותה מציאות קונקרטית , והיא גם המפיגה אותה מן הריאליות שלה , בהםפיגה אותה מאיזה פצע נעלם שמקורו אינו מתפרש לעולם . ממעמקיו של הסיפור בוקעת איזו עווית רוח ומחללת את מציאותו מתוכה , והריהו נשאר נבוב ואבוד מכול וכל אותה קונקרטיות שלו לא היתה אלא אשליה . היא גם המש אירה את הקורא בהוויה של שיממון ונוחם , כאילו בו גופו פשה הפצע הנעלם . התהליך הזה בסיפורי קאפקה' אם ב'המשפט' ואם ב'הארמוך , אם ב'חומת םין הגדולה' ואם ב'מחילת העפר' ' אם ב'מיטאמור פוזיס' ואם ב'הרופא הכפרי' דומה מתקרב אל התפיסה , שבספר ' הזה אנו מציינים אותה כםאקראלית . תפיסה זו חותרת תמיד אל ריאליות נע...
אל הספר