| יסמין הלוי " אין כמו חסימת כביש לשיפור המצברוח" ( מפגיו ) לרגע אחד , לרגע אחד קצר בקיץ , 2011 היתה שמחה . לא תמיד היה כך . מחאה חברתית בארץ מעולם לא חצתה את גבולות העוול הספציפי שצעקו מוחיה - מקופחי הממסד לדורותיהם , שגם אם התמונה הגדולה הבליחה לרגע בבהירות אל מול עיניהם , היא עדייו היתה גדולה מכדי להציגה בצורה שתגייס מישהו מלבדם . מוואדי סליב ועד כיכר הלחם , מהפנתרים השחורים ועד להפגנות האתיופים , וביניהם גם קבוצות של מורים , עובדים סוציאליים או נכים - על כולם איש לא שם , ותמיד היו אלו מחאות עצובות ומבודדות . המחאות הפוליטיות לא התערבבו בכל אלה , אבל גם הן התאפיינו תמיד ברצינות תהומית . מצד אחד הימנים , שמחו מדי פעם בצדקנות על הפסד טקטי מזדמן בעודם מתקדמים בבטחה אל ניצחון השקפתם ; מצד שני השמאלנים , אוהבי ערבים ושמעון פרס , עם אותן סיסמאות חבוטות , שיר לשלום והתקוה , פיהם מלא כיבוש ומוסריות שאף אחד לא רצה לקנות . שנה אחרי שנה , הסחורה מתיישנת והולכת , נרקבת על המדפים , והכיבוש פורח והגזענות משגשגת . ב 1999 פרצה השמחה אל רפרטואר המחאה העולמי . ראשית עם המפגינים בסיאטל שמחו נגד דיוני...
אל הספר